<h1>ראבי"ה סימן שע"ח</h1>
<h2>דף קיח:</h2>
אמר רבי יוסי יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בציפורי, ופירשתי בפרק קמא דשבת בשני פנים. והיו רגילים בציפורי שהיו מגמרים כליהם במוצאי שבת, כדאיתא בפרק אלו דברים [במסכת ברכות] [נ"ג ע"א]. אמר רבי חנינא לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת [אף על פי שאינו צריך אלא לכזית], רבי אבהו עבדין ליה באפוקי שבתא [עיגלא תילתא הוה אכיל מיניה כולייתא כי גדל אבימי בריה אמר ליה למה ליה למר לאפסודי [כולי האי] נשבק כולייתא ממעלי שבתא שבקי אתא אריה אכלה]. וצריך להוסיף מחול על הקודש. ואמרינן בפסחים [ק"ג ע"א] שצריך לכבדו וללוותו דוגמא שמלווין את המלך. ובמסכת סופרים [פ"כ ה"א] אמרינן אין מברכין על הלבנה אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם וכשהוא לבוש בגדים נאים וכו'. שמעינן מינה שאין מפשיט מעליו בגדי שבת עד מוצאי שבת. ואסור לעשות חפציו עד שיבדיל על הכוס. ואם אין לו מזומן הכוס יאמר ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם המבדיל בין קדש לחול, ודיו. או אם הבדיל בתפלה דיו בכך, ויעשה מלאכתו. וכן כשמדליק השמש במוצאי שבת בבית הכנסת יאמר קודם המבדיל, או יבדיל בתפלה, כדפרישית. ומכל מקום לסוף יברך על הכוס. ואומר הבדלה בחונן הדעת. ואמרינן נמי העשירו קבעוה על הכוס. תניא, ומייתי לה בפרק ארבע מיתות, תנו רבנן מנחש זה האומר פיתו נפלה מפיו וכו' עד תתחיל בי שחרית הוא ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא. והמקפידים שלא יוציאו אש מבתיהם ומלהקיף במוצאי שבת עון הוא בידם. ומיהו נוהגין אנן לומר ויהי נועם, שהוא ברכה שברך משה את ישראל, כדכתיב ויברך אותם משה, ואמר יהי רצון שתשרה ברכה במעשה ידיכם, והיינו ומעשה ידינו כוננהו וגו'. ואף על גב שאסור להתרפאות בדברי תורה, להגן שאני. והוא נקרא בפרק שני דשבועות שיר של פגעים. וכשחל יום טוב בתוך ששת ימי המעשה אין אומרים ויהי נועם, שאין כאן מעשה ידינו (וגו') ששת ימי המעשה. ונהגו לומר פסוקי ברכות ויתן לך. וכשחל יום טוב במוצאי שבת אין רגילין לאומרם, מפני שאסור בעשיית צרכיו, והמקרא[ות] הללו באות] כדי שתשרה ברכה במעשה ידינו.
